ושם קרה משהו מעניין –

מצד אחד זה היה אחד המשברים הגדולים בחיי,

לא הפסקתי לבכות, לא יכולתי לישון, לא אכלתי, לא שתיתי,

כאבתי את כאב הלב פיזית,

את האכזבה, האשמה, הבושה על הכישלון,

הפגיעה הנוראית בי – על כך שהוא ויתר עלי,

שחידדה את האמונה שאולי אני באמת לא מספיק..

הכעס שעלה מתוך כך, (ואם אהיה כנה, אקרא לו בשמו- זעם מתפרץ)

הפחד, וכאב חורבן הבית על כל המשתמע מכך.

אבל לא הייתי רוצה להרחיב על כך הפעם,

אלא דווקא על הצד השני

כי מצד שני קרה משהו אחר –

כשהוא עזב -

אותו הכלא בו אני כלאתי את עצמי – בנוכחותו

פתאום התפרק לי..

ופתאום (במקביל לתחושות הקשות שתיארתי לעיל) -

פתאום היה לי אוויר לנשימה,

פתאום היה לי חופש,

פתאום נזכרתי שאני אוהבת לצייר וחזרתי – הפעם בתשוקה לציור,

פתאום נזכרתי שאני אוהבת מוסיקה -

וזו חזרה להתנגן בווליום ראוי אצלי בסלון,

פתאום , או יותר נכון מיום ליום – חזרתי לחיים.

סרטים, חברות, שִ מְ חָ ה ..

(ואז הוא חזר אגב :-)